תקשור קריון מיום 31.12.2020
תוקשר בפני קהל ב- ZOOM ע"י דורית ישראל
מבורכים אתם, הנני קריון מהשרות המגנטי.
יקרים, אין זה מקרה, שמתקבצת לה יחד קבוצה של אנשים כדי לשמוע דברים מן הרוח. אין זה מקרה שאתם נמצאים כאן בפניי. הרוח מסנכרנת את הדברים, כדי שיקרו בדיוק בזמן הנכון לכל אחד.
אתם נמצאים היום ביום שער, בין מה שהיה לבין מה שיהיה.
המסר שלי היום מתאים בדיוק בעבורכם ובעבור הקוראים את הדברים והוא מתאים בדיוק לנקודה הזאת בזמן.
לפני חודשים אחדים העברתי כאן משל, שנקרא: "משל הדרך". היה מדובר בו בשני חברים שיוצאים לטייל בדרך חדשה, שלא הכירו. הם נהנים ממנה, מגיעים לפרשת דרכים, כל אחד בודק עם עצמו לאן הוא רוצה להמשיך, והם נפרדים.
בסופו של דבר נפגשו, כי הדרך היתה מעגלית והמשיכו ללכת יחדיו. כאן הפסקתי את המשל ואני מזמין אתכם לקרוא אותו.
היום בדיוק הזמן הנכון לספר את המשכו.
ובכן, לאחר שנפגשו המשיכו שני החברים בדרכם. הם צחקו והבינו, שלמרות שכל אחד הלך לכיוון אחר והלך עם ליבו, הם הגיעו אל אותה הנקודה.
השניים המשיכו ללכת בשמחה בדרך שלא הכירו, שהרי אהבו לצאת בכל פעם אל דרך שאינם מכירים, ולספוג את המראות. הם נהנו מן הדרך ואהבו אותה ובהמשכה, מצאו עצמם לפני גשר.
זו היתה להם, כמובן, פעם ראשונה שראו את הגשר. השניים הביטו זה בזה ושאלו עצמם: האם אנחנו אמורים להמשיך על הגשר? שניהם קיבלו אותה התשובה: כן.
הם טיפסו על הגשר. הוא היה רחב וארוך וכשהתקדמו עליו – ירד לפתע ערפל על המקום והם לא יכלו לראות דבר. הם אחזו ידיים והחליטו, שמכיוון שליבם אמר להם להמשיך – ימשיכו. כך, צעדו לאיטם בערפל, מבלי שהם רואים דבר, אך מאמינים במה שליבם אמר להם. הם ידעו שדרך הלב היא הדרך הנכונה.
מכיוון שהחזיקו ידיים, הם גם נתנו כוח אחד לשני. הם הרגישו שהם בטוחים ביחד.
לקראת סופו של הגשר, החל הערפל להתפוגג והם ראו שהם מגיעים אל מקום שלא הכירו. מובן, הרי לא היו שם מעולם.
כשירדו מן הגשר, זרחה השמש במקום ההוא. הערפל נעלם. כשפסעו קדימה – מצאו עצמם בשדה גדול ורחב, שהיו בו פרחים בכל צבעי הקשת. במרחק ראו קשת גדולה בצבעים מבהיקים. הם עמדו וספגו את כל היופי הזה. גם ראו עוד אנשים שם, ושמו לב שהם צוחקים. חלקם רקדו. חלקם שרו. המקום מצא חן בעיניהם.
הם הביטו לאחור, אל המקום שממנו באו, ולא ראו דבר.
כשהמשיכו ללכת, ראו על השביל אדם בעל זקן לבן. הוא הגיע אליהם, נעמד מולם ואמר להם: "ברוכים הבאים". הם שאלו אותו: "היכן אנחנו נמצאים?" תשובתו: "אתם נמצאים במקום מוכר אך זר". התשובה היתה מוזרה בעיניהם. הם המשיכו ושאלו אותו: "אולי אתה יודע כיצד אנחנו יכולים להגיע מכאן הביתה?" תשובתו: "לכו עם השביל. תראו בדרך בתים מוכרים אך שונים, אנשים מוכרים אך שונים, רחובות מוכרים אך שונים. אם תתמידו – תגיעו."
תשובה מוזרה, חשבו החברים. אך מכיוון שהיו פתוחים להפתעות ומכיוון שהיו פתוחים להרפתקאות – נפרדו לשלום מהאיש בעל הזקן הלבן והמשיכו ללכת.
כשיצאו מהשדה, הרגישו שהם מכירים את המקום, אבל הוא היה שונה. הוא נראה היה מואר יותר. האנשים נראו מוכרים ובכל זאת שונים. היתה על פניהם ארשת של שמחה.
כשהמשיכו בדרכם, ראו שהם נמצאים בישוב שבו הם מתגוררים. גם הישוב שלהם נראה היה מוכר אך שונה. כשהגיעו אל המקום שבו גרו, נפרדו זה מזה וכל אחד נכנס אל ביתו. הבית היה מוכר, אבל שונה.
אפסיק את הסיפור בנקודה הזאת.
כפי שאתם מבינים, זהו משל בהמשכים, וזה היה חלקו השני. יהיה גם חלק שלישי בזמן הנכון.
מה משמעות המשל?
בפעמים האחרונות דיברתי על התקופה הנוכחית וקראתי לה "קו המשווה של הקורונה". אמרתי שמה שהיה לא יהיה. אמרתי שזו תקופה של תכנונים, התכווננות, בריאת מציאות חדשה. הדברים שיהיו אחרי שתעבור תקופת המעבר הזאת יהיו אולי דומים אבל שונים לחלוטין. לא תוכלו עוד לעשות אותם דברים ולקבל את התוצאות שבהן אתם רוצים. מה שהיה לא יהיה.
ובכן, מהו הגשר שאליו הגיעו החברים?
זוהי בדיוק תקופת המעבר שאתם נמצאים בה. אתם כעת בתוך הערפל. אינכם יכולים לראות מה שנמצא לפניכם.
אם אתם מחליטים ללכת בתוך הערפל אל הלא נודע – חשוב מאוד להיות מאוחדים. להחזיק ידיים. לסמוך האחד על השני. חשוב מאוד ללכת עם הלב. לבדוק מה הוא מרגיש. חשוב מאוד להיות ישרים עם עצמכם.
כשאתם אט אט מתקדמים בתוך המעבר הזה, התקופה הנוכחית, תגיעו למצב שבו הערפל מתפוגג והשמש זורחת ומאירה הכל.
כשהשמש מאירה – היא מאירה כל מה שהיה נסתר. היא לא מאפשרת לחושך להתקיים. היא מרפאה. היא מעוררת שמחה.
כשהחברים הלכו בדרך, הם הביטו לאחור. לא היה שם דבר. לכן, היו חייבים להמשיך קדימה. כי מה שהיה מאחור, מה שהיה – איננו ושוב לא יהיה.
לכן גם הכל היה מוכר ולא מוכר. וזו המשמעות של הדברים שאמר להם האיש בעל הזקן הלבן: מוכר וזר. דומה אבל שונה. בדרך החדשה הזאת, בתקופה שאחרי, תוכלו לראות את הקשת במלוא הדרה ובמלוא צבעוניותה.
כמה זמן זה יקח? כן, זו שאלה שאני שומע הרבה, אבל זה תלוי בכם. תלוי בכל אחד מכם, באנושות כולה. ככל שתבינו שזו השעה לאחדות, לשיתופי פעולה, ללב פתוח, לאהבה, ליושרה. ככל שתניחו לעבר ולא תיאחזו במוכר. ככל שתשמחו עם חוסר הוודאות – כך תעבור התקופה מהר יותר. זה תלוי בכם.
אתם, בני האדם, אלה שקובעים את הכללים. אלה שקובעים את החוקים. בדרך שלכם, צעד אחרי צעד, אתם יוצרים לעצמכם את הבסיס, את המצע, לצעדים הבאים.
יקרים, המשל לא הסתיים. יש בו עוד חלק אחד שיסופר בזמן הנכון. אבל כעת אתם יכולים להבין שהדברים יהיו מוכרים אך שונים, וכפי שכבר אמרתי: המובן מאליו כבר לא יהיה מובן מאליו.
האם אתם מרגישים שמחה לקראת השנה החדשה, לקראת התקופה החדשה? האם אתם הולכים אליה בלב פתוח? האם אתם יוצרים לעצמכם את המציאות שבה אתם רוצים לחיות?
זו העת. עשו זאת ביום שער מיוחד זה.
אני קריון, מאוהב בבני אדם, מכיר בני אדם. אני כל כך גאה בכם.
זכרו מי אתם.
זכרו שהשינוי בידיכם.
לכו בשמחה אל הדרך.
כי כך הוא הדבר.
קריון
