שני חברים טובים אהבו מאוד לטייל ובכל פעם חיפשו לעצמם מקומות חדשים לטיול. גם הפעם יצאו לדרך, שאותה לא הכירו קודם לכן. התכנון שלהם היה פשוט: לצאת ולטייל וליהנות מהדרך. הם יצאו אליה בהתרגשות, ציפו להפתעות והתפעלו מהנוף, עד שהגיעו אל פרשת דרכים. הדרך התפצלה ימינה ושמאלה. הם לא ידעו לאן לפנות. האחד אמר: בתחושה שלי יש לפנות ימינה. השני אמר: בתחושה שלי יש לפנות שמאלה. הם החליטו ללכת עם הלב וכל אחד מהם פנה לכיוון אחר.
אני מדבר כעת בפני קבוצה של נשים. האם זו היתה הזמנה מיוחדת? אכן. אין זה סתם שלא נמצאים איתנו היום גברים. הסיבה היא: אני עומד לדבר היום עליכן, הנשים.
ובכן, כל אחת מכן יודעת מה המשמעות של להיות אשה. זו קודם כל היכולת ללדת. להמשיך את השושלת. הגברים, גם אם ירצו בכך, אין להם וגם לא תהיה להם היכולת הזאת.
כולכן יודעות, שאתן רגישות יותר ומרגישות טוב יותר את הקורה סביבכן. כל היושבות מולי הן גם אינטואיטיביות מאוד ולכולכן יש מקור משותף אחד: למוריה.
הנה אנחנו נפגשים בנסיבות מיוחדות ביותר. אתם רואים? אפשר להיפגש גם כך, ויש גם יתרונות למפגש שכזה: יכולים להצטרף אלינו אנשים מכל קצוות תבל, וכך יהיה בקרוב.
ובכן, יש יתרונות לנגיף הקורונה, ואפילו יתרונות רבים. אדבר היום שוב על הנגיף, אענה על שאלותיכם, ויש באמתחתי כמה הפתעות…
על קונספירציות והפחדות
ובכן, האם אתם הנוכחים כאן ואתם, הקוראים את הדברים כעת, שומעים את האיומים וההפחדות ואתם אכן מפחדים ונרתעים או מתכווצים קצת? אני יודע שיש בכם כאלה.
יקרים, אני רוצה לספר לכם סיפור. הסיפור אמיתי. לא אנקוב בשם האדם שבו מדובר, מכיוון שהוא מייצג אנשים רבים על הפלנטה, שהדבר קרה אף להם. אותו אדם יצא בדרכו לעבודה. זו דרך שהוא עושה יום-יום. באותו יום, החליט בהחלטה של רגע לנסוע בדרך שונה. כשהגיע לעבודה, התברר לו, שבדרך הרגילה, שבה אמור היה לנסוע, היתה תאונת דרכים, שבה נפגעו מכוניות רבות ואנשים עמדו בפקקים במשך שעות רבות ולא הגיעו ליעדם.
כפי שניתן להבין, התקשור היום נערך ללא קהל, בשל הנסיבות המיוחדות. על הנסיבות האלה בדיוק אני רוצה לדבר. אתייחס אל הדברים מזווית שונה מאשר אתם רגילים וגם אשיב על שאלות אחדות הנוגעות בנושא, ושאותן אני שומע מכם מידי יום.
לפני כן, אומר לכם דבר אחד, שירגיע רבים: זהו אינו סוף העולם! האנושות תמשיך לחיות על הפלנטה עוד זמן רב.
ובכן, קורונה. האם אתם נבהלים ומתמלאים בפחד, כשאתם שומעים את המילה? לאור מה שקורה בעולם, רבים נתקפו בבהלה ואפילו, לעיתים, בפחד משתק.
משפחה יקרה, אתם יכולים להרגיש באנרגיה שנמצאת כאן. אתם יכולים להרגיש בשקט. שקט מתוך שמחה. זו שמחה על מפגש בין הרוח לבין בני אדם. אנחנו תמיד שמחים להיות איתכם. אנחנו תמיד שמחים, כאשר אתם מושיטים לנו יד. תמיד נבוא, ניגע, נהיה.
לפני שנים אחדות העברתי כאן תקשור ובו סיפור על ילדה, שמשחקת עם הבובות שלה. היא מדברת אותן, קובעת מה יעשו ומרגישה שהיא אלוהים.
קראתי לסיפור: "מי כאן אלוהים". תוכלו לקרוא אותו. היום אני רוצה להתייחס לחלק הראשון של הסיפור.
מבורכת את יקרה על השירה מהמקומות הרחוקים, שמהם גם באים האורחים שלנו כאן. אתם יכולים להרגיש בהם. אתם יכולים להרגיש באהבה הגדולה שיש כאן.
אני קריון, מסטר המגנטיות. הגעתי לכאן, כפי שרובכם יודעים, כדי להזיז, לשנות, את הצירים המגנטיים של הפלנטה. הדבר נעשה על פי בקשה קולקטיבית אנושית.
הצירים אכן שונו, ובעקבות כך,השתנתה המגנטיות של כדור הארץ והשתנו דברים רבים על הפלנטה.
אם הקשבתם לצלילים שנשמעו זה עתה, יכולתם להרגיש את האהבה, את ההכלה, ויותר מכל – את האחדות. ההרמוניה של הצלילים שנשמעו מסמלת אחדות. על כך אני מודה לכוהנת הלמוריאנית, שפתחה את הדרך לאשר אני עומד לומר לכם היום.
אדבר היום על נושאים אחדים, שעליהם כבר דיברתי בעבר ואאיר אותם מזווית מעט שונה. אבל בעיקר אדבר עליהם, כי הם מתאימים לרוח התקופה. הם מתאימים לכל מי שנמצא כאן מולי, לכל הקוראים ולמעשה, לכל האנשים על הפלנטה. רבים יוכלו להזדהות עם הדברים וגם על כך חשיבותם.
ושוב אנחנו נפגשים באנרגיה של האהבה. אתם יכולים להרגיש בה. נמצאים איתנו אורחים רבים. מכאן ומשם. אתם יכולים להרגיש באנרגיה.
לכל אדם יש רגישות לאנרגיה בצורה זו או אחרת, וכל אדם מרגיש אנרגיה בזמן זה או אחר. אתם מוזמנים לפתוח את הלב ולהרגיש את האהבה הגדולה כאן.
אני רוצה לתאר לכם תמונה: דמיינו ספורטאי, נניח קופץ במוט, שצריך לעבור רף בגובה מסוים, בדרך כלל גבוה הרבה יותר מזה שבני אדם "רגילים" יכולים לעבור. הוא עומד מול הרף, מחזיק בידיו את מוט הקפיצה ואינו ניגש מיד לריצה. רק לאחר כדקה לערך הוא מתחיל בריצה, תומך את המוט וקופץ.
יקרים, הרגישו את השמחה. הרגישו את האנרגיה שנמצאת כאן. זו האנרגיה של האהבה. השירה ששמעתם היתה שירת האהבה. מבורכת הכוהנת הלמוריאנית על האהבה שנגעה בלבבות. ניתן לומר, בלבבות של כולנו. שלי ושל האורחים הנכבדים שנמצאים כאן. אנחנו פועמים בתדר של אהבה ואתם יכולים לומר, בעצם, שאנחנו לב.