האגדה על לנטיס ועל מו

(לתקשור קדמה שירתה של מירב גולד)

ברוכים הבאים, הנני קריון מהשרות המגנטי.

השירה ששמעתם זה עתה היא שירה של אהבה וגעגועים והיא קשורה בסיפור שאספר לכם עוד מעט.

לפני הסיפור – אני רוצה לומר שאני נמצא כאן עם פמליה גדולה וכולנו שמחים ומתרגשים להיות כאן איתכם. אנחנו מצפים למפגשים עם בני האדם ואוהבים אותם, כי יותר מאשר אתם באים לפגוש את הרוח – הרוח באה לפגוש אתכם, לאהוב אתכם, לדבר איתכם ולאפשר לכם להרגיש. האם אתם מרגישים את הנוכחות האוהבת שנמצאת כאן? אני קריון, מאוהב בבני אדם. אני מאסטר האהבה, ואני יכול לומר לכם שהאנרגיה שנמצאת כאן היא אנרגיה של אהבה. אפשרו לליבכם להרגיש אותה. אפשרו לעצמכם להיות האהבה.

הסיפור שאני עומד לספר לכם הוא סיפור אהבה. זוהי אגדה מרגשת ומעט עצובה.

בתקופה קדומה, במקום רחוק, בכפר קטן, חי נער ושמו: לנטיס. הנער חי עם משפחתו בכפר הסמוך לאוקיינוס גדול. את מחייתם מצאו בדיג. השפה שבה דיברו היתה שונה משלכם. הם יכלו להבין זה את זה דרך האינטואיציה שלהם. הם יכלו לתקשר האחד עם השני גם כשהיו רחוקים זה מזה. הם לא היו זקוקים למילים כדי להביע את עצמם. אומנם היו להם גם מילים, אך התקשורת נעשתה בעיקרה דרך הלב. אנשים אלה הכירו והבינו את האדמה ואת הטבע, ויכלו לדבר עם רוחות השמיים.

לנטיס היה יוצא לדוג ביחד עם משפחתו וחבריו ותמיד חזרו עם שלל רב של דגים. הם ידעו שהים יספק להם את מזונם בכל יום. הם לא דאגו ולא חששו.

יום אחד, כשיצא לנטיס אל הים, לדוג כהרגלו, נרדם בתוך הסירה. הוא לא שם לב שהרוח נשאה אותו הרחק, ותוך שהוא ישן הביאה אותו אל מקום אחר. כשהתעורר, מצא עצמו על חוף לא מוכר. הוא הבין שאין זה המקום שבו הוא גר. הוא הבין שישן זמן רב ושהרוח נשאה אותו עימה.

הוא יצא מן הסירה ומשך אותה אל החוף. כשעמד והשקיף סביבו, ראה מרחוק נערה. הנערה התקרבה אליו וככל שהתקרבה, הבין לנטיס שמעולם לא ראה מראה יפה שכזה. הוא יכול היה לראות את האור שקורן מתוך גופה. יכול היה לראות כמה היא יפה. הנערה התקרבה אליו, עמדה מולו וחייכה. מיד הבין לנטיס שלא סתם הביאה אותו הרוח אל המקום הזה. הוא ידע שהוא מאוהב. הוא ידע שזו הנערה שאיתה הוא רוצה לחיות עד סוף ימיו. בשפה האינטואיטיבית שלו שאל אותה לשמה. להפתעתו, הנערה הבינה אותו מיד וענתה: "שמי מו (MO)". הוא סיפר לה כי נסחף עם הרוח והיא הזמינה אותו לבוא אל ביתה.

כשהלכו, ראה לנטיס שהמקום שאליו הגיע יפה מאין כמותו. יפה אפילו מן הכפר שבו נולד, שכן היה מלא בעצים ובפרחים. אבל יותר מכל הבין, שהמקום יפה בגלל הנערה שלצידו. היא הביאה אותו אל בית הוריה, ומכיוון שגם במקום הזה היתה השפה אינטואיטיבית – יכלו להבין זה את זה.

אתם יודעים, שפת הלב משותפת לכל בני האדם. השפה המילולית אינה תמיד מובנת לכל, אבל שפת הלב מובנת תמיד. זו השפה האינטואיטיבית האמיתית. זו השפה האמיתית…

ובכן, לנטיס סיפר להוריה של מו על חייו, סיפר כיצד הגיע אליהם, והם הזמינו אותו להישאר. לנטיס הסכים ולא היה מודאג כלל. הסיבה לכך: הוא יכול היה לתקשר עם בני משפחתו שבמרחקים בעזרת שפת הלב. לשפת הלב אין מגבלות של מרחק או זמן. הוא הרגיע את בני משפחתו בכך שהוא נמצא בחוף מבטחים.

לנטיס נשאר אצל משפחתה של מו. היא הכירה לו את המקום והזמינה אותו להישאר עוד, אך געגועיו של הבחור הצעיר למשפחתו גברו, והוא ביקש ממו לצאת עימו אל הדרך לביתו.

שני הצעירים היו מאוהבים וכמו אוהבים – הם האמינו שהם יכולים לכבוש את העולם וכלום לא יכול לפגוע בהם. הם רצו לחיות ביחד, כי הבינו שהרוח איחדה ביניהם, וביקשו את רשותם של ההורים. הוריה של מו נתנו לשניים את ברכת הדרך וציידו אותם בצידה למסע. השניים הפליגו חזרה. כיוון שישן ולא הכיר את הדרך, ביקש לנטיס מרוחות השמיים להנחות אותו להגיע בחזרה אל ביתו בשלום, ומכיוון שידע לדבר עם הטבע, הבין וניווט את דרכו אל עבר הכפר שבו גר.

כשהגיעו השניים אל הכפר, התקבלו באהבה רבה על ידי בני משפחתו של לנטיס. כל בני הכפר ערכו להם חגיגה. חגיגה של איחוד. השמועה על הנערה הזרה והיפה עשתה לה גלים, וממקומות רבים הגיעו אנשים לראות את ה"פלא". בני המקום שבו גר לנטיס היו שונים לחלוטין במראה שלהם מהנערה הבהירה, הרזה והיפה. בני המקום עבדו בשמש והיו שחומי עור ומראה הנערה עורר סקרנות. במהרה, החלו אנשים לדבר בה סרה. כיצד יתכן שהגיעה אליהם "פולשת", כך קראו לה.

לילה אחד נשמעו דפיקות בביתם של לנטיס ומו. אנשים זרים פרצו את הדלת, תפסו את מו בחוזקה, כדי לקחת אותה. לנטיס תפס את אהובתו, אך הזרים אחזו גם בו, הוציאו את השניים מביתם והביאו אותם אל מערה חשוכה. "מדוע אתם עושים זאת?" צעק לנטיס בקול. התשובה שקיבל היתה: "איננו אוהבים זרים. זרים לא יכולים לחיות בינינו". משפחתו של לנטיס שמעה על שקרה ומיהרה להציל את השניים, אך גם הם נתפסו ונזרקו אל המערה. למעשה, היו מו, לנטיס ובני משפחתם שבויים של בני המקום.

יש המשך לסיפור האגדה הזה, אבל אסיים אותו בנקודה זו.

ומכיוון שבכל סיפור יש גם שיעור, אשאל אתכם: מה הוא השיעור שלכם מהסיפור המר-מתוק הזה? מה אתם לוקחים ממנו אליכם? מצד אחד – יש כאן סיפור אהבה יוצא דופן. אהבה שבה הלב מדבר ויודע. אהבה שעומדת איתנה בכל מצב. מצד שני – קיימת כאן שנאה כלפי השונים, שנאת זרים, והפיכתם לשבויים. יש כאן אהבה שהובילה לשעבוד במקום לחופש.

כפי שאמרתי, זוהי אגדה. אבל האגדה משקפת חיים אמיתיים כאן, על פני הפלנטה. לא רק בתקופות רחוקות אלא גם בתקופות קרובות יותר, ואפילו היום, במקומות מסויימים. השאלה היא: עד כמה האהבה מובילה אל החופש ועד כמה שנאת זרים מובילה לשעבוד?

האם לא הגיע הזמן לצאת משעבוד לחרות, והאם לא הגיע הזמן לצאת משנאה, שהיא למעשה פחד מפני הזר, מפני האחר, מפני תופעות לא מוכרות – אל האהבה ואל החופש?

אני קריון. אני יודע בפני מי אני מדבר ואני יודע באיזו תקופה אתם נמצאים (הערה: התקשור נערך בחול המועד פסח). העם היהודי תמיד היה מיוחד במינו, הן בשל כישוריו והן בשל היותו זר במקומות רבים, וכשמדברים על שנאת הזר – היהודים מכירים זאת היטב.

העם היהודי סבל לאורך תקופות רבות בשל שנאה כלפי זרים. אומנם היה זה מרצון. הוא לקח על עצמו את התפקיד הזה, אבל האם לא הגיע הזמן לצאת אל החופש? האם לא הגיע הזמן לשחרר את כל הרגשות והחוויות ולהתחיל בדרך של שמחה וחרות? בדרך שאין בה פחדים ויש בה רק אור ואהבה?

בסיפור שלנו, סופם של לנטיס ומו לא היה מעודד. גם בהסטוריה שלכם היו תקופות רבות של יאוש וחוסר תקווה, בשל העובדה שנרדפתם על ידי אנשים ששנאו זרים ושנאו את מי שאינו דומה להם. האם לא הגיעה העת להביא את הבשורה אל חייכם, אל הסובבים אתכם, אל העם שלכם ואל הפלנטה כולה? להביא את בשורת החופש משעבוד ואת בשורת האהבה?

אני קריון ואני מאוהב בבני אדם. אני מאסטר האהבה, ואני מבקש מכם, יקרים: לכו עם הלב שלכם ועם האינטואיציה שלכם. פתחו ליבכם אל האהבה. שחררו את הפחדים והביאו את בשורת החופש והאהבה.

הפמליה שאיתי ואני מבקשים מכם כעת להרגיש את האהבה שנמצאת כאן, לקחת אותה אליכם ולשאת אותה תמיד בליבכם.

אתם נושאי הבשורה. לקחתם על עצמכם תפקיד להביא את האור ולהעלות את המודעות. היו אמיצים. לכו עם ליבכם. עשו מה שבאתם לכאן לעשות.

כי כך הוא הדבר.

קריון